חג שבועות שמח !

סוף סוף חג שייחגג באכילה ושתיה וחברה ותוך שמירה על כללי זהירות.

החג הלבן. החג שבא יחד שני סיפורי אהבה, אהבת אשה לכלתה ואהבת גבר ואשה.

בגליון הזה אביא לכם סיפור משפטי אמיתי שהייתי מעורב בו לפני כעשרים שנים, סיפור שלא נכנס ולא ייכנס לדפי ההיסטוריה המשפטית ולא יילמד בפקולטאות למשפטים, סיפור שלא מעורבים בו ראשי ממשלה, מו"לים של עתונים או נכבדים אחרים, אלא אשה אחת פשוטה וטובה שנקלעה להליך משפטי אחד בלבד בחייה וגם הוא היה מיותר לחלוטין. וגם אחשוף בפניכם את שכר הטירחה הגבוה ביותר שזכיתי וכנראה אזכה לקבל.
מקווה שתיהנו מהקריאה
חג שמח
חיים

מעשה שהיה כך היה, בשכונת הפועלים בה התגוררתי בילדותי, באותו בניין ובאותה כניסה בה גרנו, גרה גם משפחת לוי אבא יהודה אמא רחל הילדים משה ויוסי.
יהודה ורחלי לוי היו שניהם ילידי מצרים, לרחל מסתבר הייתה בעיה גנטית במשפחה, ילדים זכרים לקו בשיתוק במהלך ילדותם והפכו נכים, כך קרה גם ליוסי ולמשה. האחד נפטר בגיל 15 והשני בגיל 18. לי יש תמונה מצולם עם אחותי ועם יוסי שהיה אז בן 6 כשעוד הלך על רגליו.

בקיצור טרגדיה גדולה, לאחר מות ילדיהם חיו יהודה ורחל לבד ונשארו אנשים לבביים וטובים ומאירי פנים. באחד הימים נפטר יהודה מהתקף לב ורחל נותרה לבד. אשה טובת לב וחיובית, חברה טובה של אמי אילנה.

לימים ביקשה רחל לעשות צו ירושה לבעלה כי החלה להיות חולנית והחלה להיות מוטרדת מכך שהדירה רשומה על שם שניהם ואם תצטרך להיכנס לבית אבות, לא תוכל לשתמש בדירה.
רחל פנתה אליי והגשתי בקשה לצו ירושה, ליהודה המנוח היו ארבעה אחים שמסתבר שלמעט אחד, לא היו בארץ והתפזרו בכל העולם, הקשר עימם נותק.

מכיוון שרחל ובעלה היו ללא ילדים, לפי חוק הירושה רחל זכאית לדירת המגורים במלואה (בן הזוג נשוי מעל 3 שנים שגר עם המנוח בדירת המגורים) ואילו ברכוש אחר היה עליה לחלוק עם האחים, שני שליש לה ושליש לאחים.

בעת הגשת הבקשה היה עליה להצהיר כי הודיעה לאחים או ליורשיהם על הגשת הבקשה או לתת את כתובותיהם. הודענו לרשם הירושות על קיום האחים ושמותיהם ועל ניתוק הקשר מהם.
כשמגישים בקשה כזו היא מועברת לתגובת האפוטרופוס הכללי והוא מגיב לבקשה. 

במקרה שלנו התגובה לא איחרה לבוא: "מתנגדים למתן צו חלקי ודורשים שתספק כתובות של האחים ותוכיח את מותם ומי יורשיהם או תוכיח שקבלו הודעה על הצו".

פניתי לפרקליטה והסברתי לה את מצבה המיוחד של רחל: חולנית האוסטאופורוזיס כופף את קומתה,היא שבר אדם, אין לה יכולות פיזיות או נפשיות להתחיל לחקור ולפשפש ולבדוק, אני עבדתי עבורה בהתנדבות ובאותו זמן התחלתי לעבוד במשרה מלאה פלוס בלשכה המשפטית בחברת בזק כך שגם לי אין היכולת לסייע ולה אין יכולת כספית לקחת חוקרים וכלל אין ביטחון שניתן יהיה לאתרם. בואו נפריד וניתן לה את מה שאין ויכוח שזכותה לקבל. ניסיתי כך וניסיתי אחרת ולא עלה בידי לשכנע.

וכך מצאתי עצמי מגיע יום אחד לבית המשפט לדיון. רחל הייתה באותו זמן חולה ומרותקת לביתה, הזמנתי אמבולנס פרטי שהביא אותה לבית המשפט ועם כיסא גלגלים הכנסתי אותה לאולם.

כשהשופטת נכנסה לאולם נחו עיניה על דמותה השפופה של רחל ישובה על כיסא גלגלים ומייד פנתה בזעם לספסל עורכי הדין, "מי עורך הדין שהזמין את הגברת?" שאלה בעיניים רושפות, מהיכרותי את השופטת ידעתי שאני צפוי למקלחת צוננים והשבתי: "רציתי שגבירתי תראה ממי המדינה דורשת לאתר את קרובי בעלה המנוח ולבצע חקירות ודרישות בחו"ל ". אולי פספסתי קריירה של חזאי, סופת הברקים והרעמים לא איחרה לבוא: "אדוני, המניפולציות הללו לא יעזרו לך ו… ו…" סיכמה בטון מאיים.
ספגתי באהבה, מניפלציות,לא מניפולציות, הנחתי שהמסר ייקלט, תמונה אחת טובה מאלף מלים זו עובדה מוכחת.

הדיון היה סוער ורב תהפוכות, תחילתו כמובן, ביחס עויין כלפיי מצד השופטת, נציגת המדינה הביאה אסמכתאות משפטיות להלכה שהטוען לירושה צריך להוכיח שפעל בשקידה ראויה, לאתר את כל היורשים.
אני מנגד הבהרתי ששקידה ראויה סביר לדרוש מאדם שלם לא מאדם שבור במצבה ומכיוון שזה המצב, מצב עם נסיבות חריגות וקשות, יש ליצור חריג לאותה הלכה, תועיל המדינה ותפעיל את כוחותיה העצומים ותגייסם לפעול בשקידה ראויה לאתר את אותם אחים נעלמים.

לא אלאה אתכם, בסופו של יום, השופטת הבינה ענין והבינה שהמדינה מתעמרת בגברת ומתייחסת אליה כאל בת ערובה ולא נותנת לה דבר בסיסי, צו ירושה חלקי לגבי חצי הדירה שאין מחלוקת שהיא היורשת לגביה.

השופטת סירבה לבקשת המדינה לדחות הדיון בארבעה חודשים להתייעצות, מכיוון שהסברתי לה שעבורי ועבורה ועבור הפרקליטה מדובר בארבעה חודשים בלבד, אבל עבור רחל לוי , האשה על כיסא הגלגלים החרדה והמודאגת אלו 120 לילות של חוסר שינה של דאגות ובכי ושל חרדה מעתיד לא ברור.
השופטת התבוננה ברחל שוב והודיעה לפרקליטה ש"התיק הזה ייסגר היום" ושלחה אותה להתייעצות טלפונית עם הממונים עליה בצירוף "המלצה חמה" לקבל את הצעתי ולא לתת לשופטת לפסוק ובכך ליצור אולי תקדים ולהסכים לפסק דין חלקי. מדינת ישראל העצומה השכילה לאחר התייעצות להסכים.

השתמשתי במילה "מתעמרת" כי כך הרגשתי, בניגוד לנשפט בתחילת שבוע זה איני טוען לרגע שהייתה כאן רדיפה מכוונת, האמנתי שנציגת המדינה נוהגת באטימות ובחוסר גמישות, אבל לא מרוע לב ולא מכוונה להרע. וגם אם היה נפסק נגדי הייתי חושב שהתוצאה לא נכונה אבל לא הייתי מעלה על דעתי שלא לקבל את פסק הדין, כמובן, בכפוף לזכותי לערער.

לכל אורך הדיון ישבה רחל באולם נרגשת ועקבה אחר חילופי הדברים, כשיצאנו פנתה אליי ושאלה במבט מודאג ובקול רועד: "אז מה חיים, היא לא תיתן לי את הדירה?" הסברתי לה שהשופטת חתמה הרגע על צו הקובע כי מחצית הדירה של יהודה עוברת אליה. רחל פרצה מייד בבכי, התודה הזו והדמעות היו בלי ספק שכר הטירחה היקר ביותר שזכיתי לקבל בקריירה המשפטית שלי.

חברי ללימודים עו"ד מיכה פטמן מייצג בימים אלו את בנימין נתניהו, אין לי ספק שאם יקבל שכר טירחה יהא זה שכר גבוה מאוד, אבל כמה שיהיה גבוה לא יהא זה, בעיניי, שכר שיתקרב אפילו לזה שאני קיבלתי.
דימעה כזו, דמעת אלמנה
שעל לחי תתגלגל
עוד לא נבראה יקרה ממנה
בכל מרחבי התבל.

סיפורה של רחל מתחבר לי תמיד לחג השבועות גם בגלל שדמותה מזכירה לי את נעמי שאיבדה כמו רחל את בניה מחלון וכליון ואחרי כן את בעלה אלימלך, רחל לא הייתה בארץ זרה אבל היא לא זכתה לחתן ילדיה כנעמי ולא זכתה לכלות נפלאות שאחת מהן רות דבקה בה באהבה רבה, אבל בהיותה אשה חברותית, תמיד היו סביבה אנשים שעזרו.
בעיניי זה אך סמלי שבערב שבועות תשס"ה ליווינו למנוחת עולמים את רחל לוי ז"ל.

אמנם זה עלון בנושאים משפטיים, אבל לאור הסיפור האנושי שהבאתי כאן אני מוצא לנכון להביא לפניכם את ההספד שנשאתי לרחל לוי אשה פשוטה ישרה וטובה ובחייה והאופטימיות שליוותה את חייה למרות אסונותיה היוותה השראה.

ההספד:
"אומרים שסבל הוא מנת חלקם של הצדיקים, ככל שהצדיק גדול יותר כך סבלו גדול יותר וככל שעוונות הדור רבים יותר כך הייסורים רבים יותר.
את רחל אני מכיר מאז הייתי ילד קטן, ואני יכול להעיד שחייה מאז היו חיי סבל ארוך ומתמשך וכפי שהבנתי ממנה גם בעבר הלא מוכר לי היה סבל מנת חלקה עת איבדה אח או שניים בגיל צעיר.
שנים טיפלה במסירות, בשני ילדיה יוסי ומשה שחלו במחלת ניוון שרירים ומילדים העומדים על שתי רגליים ככל הילדים הפכו לנכים בכיסא גלגלים.
זוכר אני את רחל ובעלה המנוח יהודה סוחבים את ילדיהם על גבם הדל ב"שק קמח" לקומה השניה. וזאת גם כשהילדים היו כבר נערים ששקלו כבר לא מעט.
רחל ויהודה בעלה היו אנשים שקטים וצנועים, לא זוכר שאי פעם היו שותפים לריב עם שכנים.
את סבלם נשאו בשקט ובאצילות.
את שני ילדיהם קברו בחייהם ולפני כ20 שנים גם יהודה עזב את העולם ורחל נותרה לבדה, אם חשב מישהו שהסיפור של איוב הוא רק סיפור תנ"כי רחוק ודמיוני, טעות בידו. רחל הייתה איוב של המאה הזאת.
איוב סירב לקלל את אלוהים, גם רחל סירבה לקלל את אלוהים.
גם אחרי כל המכות והסבל שנחתו על ראשה הייתה רחל אשה שהאמינה באמונה פשוטה וטהורה.
בשבילי רחל הייתה סמל ! היא הייתה סמל לאופטימיות, אחרי כל המכות והסבל הזה מצפה היית לפגוש בן אדם מר נפש וכועס אבל במקום זה הייתה רחל אדם חברותי וחביב אהובה על שכניה ועל קהל לקוחותיה נשמה טובה ושפלת רוח זו קיבלה את כל המכות ולא הפסיקה לחייך ולהתעניין ולברך.
כשכבר לא הייתה ברירה ורחל השבורה פיזית אחרי נפילה קשה בבית, הסכימה להיכנס לבית אבות לתקופת נסיון לא איבדה את החן שהיה לה כל השנים, צוות בית האבות כבר אחרי תקופה קצרה הגדיר אותה במילה "מקסימה" ואכן רחל הייתה אשה מקסימה אפילו במצב הפיזי הקשה שבו הייתה שרויה.
בחודשים האחרונים רחל סבלה מאוד, היא התקשתה לבלוע ומצבה הגופני התדרדר כאילו לא היה די בכל המסכת הארוכה של הסבל שעברה בימי חייה. עד שלפני יומיים, מלאה, כנראה, כוס היסורים ונאמר די לסבלה.
ואולי עצם קבורתה היום ערב חג מתן תורה גם היא מלמדת משהו על צדקתה של אשה זו.
רחל, היית גיבורה אמיתית בחייך, בשבילי תמיד תהיי דוגמא לאופטימיות ולרוח חיובית של האדם וליכולת לחייך ולחיות גם אחרי מכות החיים הקשות.
אלוהים, מקבל אתה היום את נשמת רחל לוי, אחרי כל הסבל שעברה בחייה, ולאור כל הטוב שהשפיעה על סביבותיה מגיע גם לה קצת נחת.
נכון, נאמר במקורותינו: "רבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום"
כלומר, אתה בסופו של דבר תפעל כפי רצונך אבל מקווה אני שקולנו, בני האדם הקטנים, יישמע ולו רק הפעם.

שלום רחל לוי הנשמה הטובה, נוחי בשלום על משכבך".

    שם *

    דואר אלקטרוני

    טלפון

    ההודעה